החורף של אוגי

פרק ראשון מספר הביכורים שלי

פרק 1  

הברד שירד יומיים בלי הפסקה סגר על המושבה והכריח אותנו להיות משפחה. תנור הנפט דלק בסלון, עליו הניחה סימונה קליפות לימון שיסתירו מעט את ריח הנפט שהתערבב בריח הלפת והחיטה שהיא בישלה. בין המטבח לחדר הכביסה סימונה ישבה וגיהצה כול מפית, תחתון וגופיה כאילו הם הולכים עכשיו לתצוגה ולא עומדים להיזרק מחר שוב לסל הכביסה. ליידה בתוך כורסא עטוף חלוק פרווה ישב אבא שלי אלי, בוהה בטלוויזיה שכבר שעה שידרה את הכתובית "סליחה תקלה". "תראי תראי את זה מונה, איזו בושה. שלוש טיפות וכול המדינה תקלה אחת גדולה" אלי המשיך לדבר לסימונה שגיהצה והתעצבנה. "אתה מה יש לך כול פעם להגיד משהו רע על המדינה שלך כאילו אתה בכלל מכיר משהו יותר טוב ממנה" היא צעקה לו וקמה להציץ שוב בחלון לראות אם במקרה האיש של בזק החליט להגיע דווקא אליה באמצע הסערה. 

אחת לשעה הזזתי גם אני את הווילון לראות איך הסערה מציירת על המושבה. איך המים קופאים באמצע נפילה על האירוסים בגינה. הסתכלתי על ראש הגבעה שנראתה כול כך רחוקה, עננים שחורים נחו עליה כמו ערמת תלתלים. הכפור חלחל דרך החריצים בחלון לא זקוק לרוח שתדחוף אותו. "את רעבה?" שאלתי בפעם השלישית את רונה שלא יצאה מהמיטה מאתמול בבוקר. היא שנאה עכשיו את החיים שלה והכול באשמת הסערה שלא נתנה לה להיות עם החברים שלה. לרגע אחד היא לא הייתה לבדה אחותי הגדולה רונה. "אמרתי לך שאני לא רעבה" היא ענתה לתוך שמיכת הנמר שכיסתה את כולה "נו רונה צאי כבר מהמיטה, אולי נעשה כמו פעם פיקניק על הרצפה. זוכרת?" שאלתי וקרצתי לה בעין עם השעורה שלא עברה לי כבר שבוע. "תסתכלי החוצה תראי כמה רוע. כול שנה. כול שנה אנחנו בני ערובה של המושבה הבלתי נסבלת הזאת.

שיטפונות, הצפות, סערות ואז קיץ. חום כבד שורף את השדות, בצורת, קדחת השחת חרא בתחת יאללה מתה כבר לעוף מהמקום הזה" היא צעקה ובעטה בשמיכה. "מה יש לך רונה, בחיי מה כול כך רע לך ככה? מצידי שיישאר ככה חודשים, שיעצרו החיים. שנישאר בבית עם האוכל והשמיכות והתנורים. בלי בית ספר, בלי שיעורים. בחיי הלוואי" אמרתי והתיישבתי ליידה. "ברור שזה מה שתגידי. כל שנה בחורף את מקבלת אישור להיות מה שאת רוצה להיות בעצם כל השנה. חולדה שמסרבת לצאת החוצה.

ממילא החיים פה הם לא חוויה מסעירה, אנחנו תקועים מחוץ למפה, הזמן זז פה כאילו המחוגים עושים למישהו טובה ואין סיבה לדבר עוד פעם על הצורך של סימונה להצמיד אליה את כולנו עם דבק הפחדה, שלא נזוז ממנה. אני מקווה שאת מבינה שזה מה שהיא עושה?".

רונה הסתכלה עלי כאילו יש למה שהיא שאלה תשובה. "אני בסדר רונה ואמא לא כזאת גרועה וחוץ מזה אני יודעת מה אני עושה. לי ולגבי יש כבר תכניות" חייכתי. "לך ולגבי אין שום תוכניות אוגי בדיוק כמו לי ולרוני". עליה ועל רוני לא הייתי בטוחה, אבל עלי ועל גבי ידעתי שהיא טועה.

אנחנו נסיים את הלימודים וניסע יחד לטיול משוגעים ואז נחזור להתגייס. גבי ליחדה מובחרת כמו אחיו רוני ואני אכתוב לבמחנה. העיתון היחיד שהיה מגיע אלינו קבוע הביתה. ואני רציתי לכתוב בו את מדור תרבות שם ראינו חיילים וכתבו ביקורות על סרטים. "טוב אוגנדה צאי מזה וכנסי לפה" רונה העירה אותי מהמחשבות שלי ומשכה אותי לתוך השמיכה שלה. היא חיבקה אותי אליה ושלפה מתחת לכרית ספר ישן עבה ומלא אוזניים מקופלות."זיונים זה לא הכול, ספר מעולה. כולם עכשיו בעניין שלו, הוא עובר במחתרת בכל השכבה. עכשיו הוא אצלי וזה מעולה, כשאסיים תקראי אותו את" היא הסבירה והעבירה אצבע רטובה על הלחי שלי והתחילה לקרוא בקול. הסתכלתי בה, איך תמיד נראתה כאילו פחד לא חי בגוף שלה. איך תמיד מצאה דרך לעשות בדיוק מה שהיא רוצה בלי לחשוב מה יגידו עליה.

כמה אהבתי אותה את אחותי רונה. אם רק יכולתי שמשהו ממנה יידבק בי.

אחרי כמה דפים רונה האטה והתחילה לקרוא באיטיות איך הגבר מכניס אצבעות לתחתונים של הבחורה שיושבת מולו במסעדה. נהייתי אדומה. "את מבינה מה הוא עושה לה?" היא צחקה. "תפסיקי כבר רונה" יצאתי מהמיטה בקפיצה. 

בחוץ נשמעו רעמים שנדמו כיריות. בסלון אלי מחא כפיים כשהסתיימה התקלה בטלוויזיה וחזרו לשדר כתבה על המשלחת הישראלית שיצאה למבצע חילוץ בארמניה. אמא שלי הודיעה שתיכף הארוחה תהיה מוכנה ואני חשבתי למה אני בכלל צריכה להרגיש רע שזה בעצם כל מה שאני צריכה. 

רונה סגרה את הספר וגררה מתחת למיטה את ארגז המתכת הענק שלה. ערמות של תמונות, מכתבים קשורים בגומיות, פתקים קטנים מקופלים, בקבוקי חול צבעוני, ועוד מיני מזכרות שרונה נעלה במפתח למה "גברת סימונה "לא האמינה בפרטיות בתוך המשפחה. סודות הם תולעים שיעשו לך חורים חורים בתוך החיים. כמו רשת מסריחה של דייגים. 

"זוכרת שאמא חיפשה אותנו לאינדיאנים" שלפתי מהתיבה תמונה שלנו לבושות סרבלים תואמים עם שיער שזור צמות ארוכות ונוצות צבעוניות. "זוכרת כמה ימים אחרי עוד הייתה לנו פריחה מבדי היוטה שהיא הביאה מהמחסן של יהודה" רונה צחקה והוציאה עוד תמונה.                                                                  "זוכרת שהיא חיפשה אותך לקוף וזכית במקום הראשון?" היא התגלגלה מצחוק ופרסה על הרצפה מניפת תמונות כמעט כולן שלה ובכולן היא יפה. השיער שלה גלש עד לכתפיים מכסה לה את הפנים המושלמות שלה, מתוכן בלט האף היווני של אמא שלי, אף של בעלי דעה. לא היה בי שום דבר שדמה לרונה ובכלל למי רונה דומה היה ויכוח קבוע אצלנו במשפחה. אימא שלי טענה שככה בדיוק היא נראתה כשהייתה צעירה ואבא שלי טען שאם הוא היה בחורה הוא היה נראה בדיוק כמוה, רק שתמונות ישנות של שניהם הוכיחו שלאף אחד מהם לא היו זכויות על רונה שהייתה יפה כמו עצמה.

"נו עכשיו תורך" רונה אמרה ושלפה את תיבת המתכת מתחת למיטה שלי. "

לא" צעקתי לה ודחפתי אותה חזרה. גם התיבה שלי הייתה נעולה ואני לעומת רונה שמרתי בה בעיקר דברים שאני הכנסתי אליה וכמעט שום דבר שקיבלתי. "דיי נו אוגי אני יודעת שאת כותבת שם דברים בשבילו" היא אמרה תוך כדי שהיא מגלגלת את הלשון שלה "אני יודעת ששם את דוחפת את כל מה שאת לא מעיזה לחיות. יאללה מה את פוחדת תכניסי הכל למעטפה ושימי לו על יד הדלת שידע. שיגיד תודה". "אל תהיי טיפשה רונה" צעקתי לה "למה טיפשה? אני יודעת בדיוק איך עובד הראש מחסן הזה שלך. לא יהרוג אותך לאהוב קצת את עצמך" היא צרחה ומשכה אותי החוצה לכיוון המראה הגדולה שעמדה בפרוזדור. "תראי אותך, תראי כמה את מתוקה. מה את חושבת שאת לא שווה את כל הבנות במושבה?

לא לא אל תזוזי אוגי" היא משכה אותי חזרה כשהתפתלתי מול המראה "הנה תראי בחיי שיש לך את הנמשים הכי חמודים בעולם כמו סיר פתיתים זהובים שהתפזרו לך על הפנים ותראי, תראי את השער הזה שלך בחיי כמו פוקסיה שהשתגעה" היא צחקה ועשתה לי מהשיער כביסה. "מה את עושה?" צעקתי עליה לא מבינה מה עובר עליה. בחיים היא לא החמיאה לי ככה ולמרות שרציתי לכעוס עליה נתתי לה לעשות בי כרצונה מול המראה. היא צדקה, אף פעם לא חשבתי על עצמי ככה. 

הקריאות של אמא שלי הכריחו אותי ואת רונה להתנתק מהמראה, עדיין בפיג'מות הלילה שלנו ישבנו אימא שלי סימונה, אבא שלי אלי, רונה ואני סביב שולחן הפורמייקה. איש איש בכיסא הקבוע שלו למעט אחי רפי שהיה בצבא ועל הכיסא שלו נח מעיל הצמר הירוק שלו, למה חס וחלילה שלא נדע יעמוד כיסא ריק של בן משפחה. כיסא ריק ולא משנה באיזו ארוחה היה אסור גדול מבחינתה של  סימונה שהייתה חברה טובה של כול אמונה תפלה. המעיל ישמור לו על המקום עד שיחזור בשלום הביתה.

"אויי רפולקי שלי נשמה הלוואי וכול הגשם בעולם היה יורד רק עלי"  אמא שלי הסתכלה החוצה מחלון המטבח "אוי אלי הלב שלי נשרף לי" היא הוסיפה ודפקה על החזה שלה בזמן שהגישה לנו את הארוחה. מבחינתה לא היה יום שהיא לא נשרפה בו מדאגה, מבושה, מעצבים או מקנאה. "אם זה היה תלוי בך סימונה היית קושרת אותו למיטה, אותו את רונה ואת הקטנה" אלי ענה לה ברכות. "היא יכולה רק לחלום עלי, קדימה אמא תיכף תוציאי גם את המעיל שלי" רונה עקצה עמוק בעודה בולסת צלחת מלאה במנת הלפת והחיטה המזוויעה. "את גברת מהיום שנולדת כבר רצית ללכת, אז קדימה תברחי. תאמיני לי את עוד תחזרי. כולם בסוף חוזרים" היא ענתה לרונה  את מה שהכי הטריף אותה. "תלכי. אוגי פה. היא לא עוזבת אותי. נכון קטנה שלי? ככה זה, זאת הסיבה שאנשים עושים ילד זקונים" היא חייכה אלי בזמן שהיא מוזגת גם לעצמה עוד מנה. 

הארוחות האלו שלנו היו הלב של אמא שלי שעבדה, ניקתה, קנתה, בישלה, אפתה ועשתה הכל בשביל שנשב יחד לארוחה. ילדים גדלים בין הסירים היא תמיד אמרה. אהבה תופחת כמו חלה כשחם ונעים לה ואין נעים וחמים כמו המטבח מבחינתה ואין עוד בעולם חשוב כמו משפחה. 

ארוחות שישי בהם רפי בא ואיתו גם רוני וצילה, גבי או חברים של רונה היו יום הכי שמח בשבילה ובשביל דברים כאלה היא אף פעם לא התעייפה.

בסוף הארוחה בזמן שאלי כרגיל הודה לידיים הטובות שלה, אמא שלי חזרה ורטנה שנמאס לה לצאת לכרמלה השכנה כול פעם שהיא צריכה לצלצל לאחיה או לחכות לטלפון מהבן שלה. "נמאס לי" היא חזרה ואמרה "בבזק הם הבטיחו לי שיתקינו לי טלפון למה עכשיו אני אימא של חייל קרב בצבא ההגנה" היא אמרה ועצבנה את רונה. "את מוכנה להפסיק לדבר כמו עולה חדשה, מה זה בכלל חייל קרב? מה זה צבא ההגנה?" רונה צעקה וקמה בלי להרים את הצלחת שלה או להגיד תודה. אני המשכתי לשבת. מה אם גם אני אקום מבלי לפנות את הכלים או לומר יפה תודה, רק המחשבה לעשות משהו מזה גרמה לי להרגיש רע. קמתי, הרמתי את הצלחת שלי ושל רונה ואמרתי לאמא שלי תודה.