הוליווד

ת'שמעו סיפור! חלק 1

אני מוודא שכולם ברכבים, מאחלת להם נסיעה טובה ומסמנת לנהג שייסע. זהו, מכאן כולם לשדה התעופה, הביתה, למשפחה, לשינה טובה וחזרה לשגרה. אני נשארת כאן. שארית של ההפקה. עוד יומיים צפופים של סידורים, לקשור לכולם את השרוכים.

השעה כמעט שש בערב. הרוח מתחילה להזיז את העצים. עצי יהושוע מתגלגלים ערומים על חולות המוהבי, התפאורה שוכבת מקופלת על האדמה. דממה. אני מעבירה מבט אחרון ונכנסת לוואן של אלי. רק הוא ואני.

"בא לך על החדש של יגאל בשן?" הוא שואל אותי. "יש ליגאל בשן חדש?" אני מופתעת "בטח, פגישה לאין קץ" הוא מראה לי את הדיסק, גאה כאילו שלו.

אנחנו חוצים את המדבר מקשיבים ליגאל בשן מבטיח שהקיץ היא תלבש לבן. שעתיים רגועות, ראשונות מזה שבועות של עבודה שחורה בגופיית סריגמיש שקופה. אי שם אחרי הבמאי והמפיק והתסריטאי והלקוח, וכל אותם בלוני חמצן בחליפות פישתן, הייתי גם אני שם.

אלי מחנה את הואן בסוף השדרה. הסטנדרט הוטל מואר בניאון סגול. מלון יוקרה שההפקה פרגנה. כסף לדאויין אף פעם לא חסר לה. אלי מכניס לי את שתי המזוודות ללובי ושואל אותי אם אני מסתדרת תוך כדי הליכה אחורה, גם הוא כבר רוצה הביתה.

אני מנערת אבק מעל שטיח זברה שמשתרך מהכניסה ועד הקבלה. שנות החמישים חברים. מרלין מונרו נשענת על כרזה של "החיים יפים", ג'ימס דין מורד בכניסה לבריכה. בלובי המפרי בוגרט, ג'ן קלי ובטי דיוויס מרחפים על רצפות ניאון כחולה.

אני גוררת שתי מזוודות ונכנסת למעלית. סטירת לחי רצינית. שישה, לא אחד כברוב המעליות, שישה קירות מכוסים מראות. ארבעה צדדיים, תיקרה וריצפה שנותנת לך תצפית חינם על המפשעה. שואה.

קומה רביעית. אני מעבירה כרטיס ונכנסת לחדר הקטן שלי. מיטה מקיר לקיר ומקלחת שקופה צרה. בכניסה דלפק קטן עליו מונח בקבוק מים מהאלפים וכוס זכוכית גבוהה. אני מוזגת לעצמי כוס מים ושותה חצי ממנה. יש לי שעה להתארגן ואז לרדת ללובי לפגוש את הלקוח האמריקאי שגדל בראש העין ועכשיו עושה פה חייל.

אני מניחה את עצמי תחת זרם חזק של מים רותחים. המקלחת צרה כמו בסרטים, כזאת שהשחקנים משפרים בו זוויות על הקירות. אני לובשת פיג'מה משבצות חדשה, לוקחת קלסר הפקה ויורדת לקבלה.

על הדלפק מגש שמפנייה, אני לוגמת אחת בעמידה, לוקחת שנייה ומתיישבת על כורסת עור רכה. מולי יושב בחור במשקפי שמש למרות שלגמרי חושך ומחייך.

אני מסתכלת סביבי, יש רק אותי. אני מחייכת אליו חזרה ומזהה אותו מסרט שראיתי לאחרונה.

לא שחקן ראשי אבל לגמרי הוליוודי. זיפים קטנים על פנים יפים יפים. ג'קט קורדרוי על טריקו לבנה, מכנסי כותנה כחולים מקומטים.

אני מפסיקה להסתכל עליו ומתחילה לדפדף בקלסר. ליבני מאחר, אני מצלצלת אליו הוא לא עונה. טוב אני אקח עוד שמפנייה. אני קמה. הוליווד קם איתי ומגיש לי כוס "קאן איי?" הוא שואל אותי. בוודאי דט יו קאן אני מהנהנת.. "שאני אצטרף אלייך? הוא שואל ומצטרף. אחחחח ביטחון עצמי, איזה מוצר זהב. הוליווד מושך כורסא עבורי, הוא לוגם שמפנייה ומספר לי שבדיוק סיים אודישין ואחרי שנים הוא פתאום הבין שהוא כנראה יותר מפחד שיגידו לא כן מאשר לא. מסכן. הצרות שיש לו. שעה אנחנו מפטפטים. הוא על החיים הקשים של העשירים והמפורסמים ואני על כמה נחמד להיות עני ואנונימי.

עוד כוס שמפנייה, עוד צחוק עם ראש אחורה אני מבקשת רגע ושוב מצלצלת לליבני, הוא שוב לא עונה. אני משאירה הודעה. הוליווד נעמד ושואל באיזה קומה אני מתארחת?" הפיג'מה לא משאירה מקום לשאלה. "רביעית" אני עונה. "אז נעלה?" הוא שואל ומתקדם למעלית. נעלה? לאן נעלה? מה הוא הבין ממה שלא אמרתי. הוליווד לוקח את הקלסר ומושך אותי לכיוון המעלית. לא יקום ולא יהיה.

למעלית הזו אנחנו לא נכנסים. ארבע קומות, אנחנו עולים אותם זוגות זוגות. אני מעבירה כרטיס בלי כיסוי והנה הוליווד ואני בכניסה לחדר שלי. הוא נכנס ומתיישב על קצה המיטה. אני נשארת לעמוד בכניסה להבין מה אני עושה.

אני מסתכלת על חצי כוס המים שנשארה על הדלפק. תשאירי כאן לידה את כול מה שאת לא צריכה, אני ממנטרת לעצמי.

הוליווד דוחף יד לתוך הגרב ומוציא ג'ויינט. אז מה את אומרת? "גוד טיים מתאים לך?" הוא שואל. "ואיי נוט" אני עונה. מזמן לא היה לי גוד. רק טיים ועוד טיים ועוד טיים.

הוא מדליק ג'ויינט, פותח חלון ונעמד במרפסת שמשקיפה לגבעה, אני סוקרת אותו מכל זווית מנסה להיזכר מאיזה סרט הוא מוכר לי. לא נעים אבל אני מוכרחה "תזכיר לי את השם שלך" אני שואלת. "את מצחיקה" הוא עונה ומושך אותי אליו.

כמו סצנה מסרט דל תקציב אבל עתיר השראה, הוליווד ואני עומדים במרפסת צמודים. שאכטה לי, שאכטה לו.

חם לו, הוא מוריד חולצה. יש אלוהים והוא חי באמריקה. ברקע שיר של אריקה, אני מעבירה לו אצבע לאורך עמוד השדרה. ואז בעקיצה של רגע.. בשנייה… באלפית ממנה.. זה בא...