גלוריה דרדן

גלוריה ועמנואל דרדן עברו לדירה חדשה בבניין ליד העירייה. זה כבר כמה ימים, אולי שבועות, לכול היותר חודשים בודדים שהארגזים מונחים סגורים בחדרים. בקודקודי הקירות סומנו נקודות.                        

כאן, כאן וגם כאן יתלו התמונות, נופים דהויים של מקומות רחוקים.                                              

בפינה העליונה תתלה המראה, לידה תעמוד התיבה. מפתחות, מסמרים, שקיות ריקות ומעטפות בלי בשורות.                                                                                                                                     בשמלה שקפקפה הנוזלת דקה על גבה, היא משקה את השרך המשתרך מחלון מטבחה.              

זיעתה מטפטפת אל ארגז החול של החתול השחור שהחליט להישאר מאחור.  

קלות היא נושכת את שפתיה, דמם מטפטף לתוכה. בקרוב אהיה שקטה גלוריה מבטיחה לעצמה.  

בגבה, בתוך כורסה ישנה הנופחת נשמתה בכול פעם שהתיישב בתוכה, רובץ עמנואל שלה.         

אצבעותיו דביקות ענבים מתוקים, הוא מעלעל בעיתונים. רגליו הארוכות זרוקות כזרדים מבין תחתוניו הרחבים, בעייפותם חושפים את  פעמונו שכבר זמן רב לא מקשיב לקולו. נטול תנועה הוא נח לו בשתיקה. מותיר אישה בשקיקה. 

ימיה זורמים במדרגות החיים, ירכיה בוערות בה.                        

משכונה לשכונה, מדירה אחת לשנייה, אריחים של עשירים ומיטה של מלכה קנה לה בעלה.

מלא חייה טופינים אין כוחו בסיפוקים. 

בוקר ולילה, ציפורני רגליה אדומות בסנדליה המחודדות היא מטופפת קלילה לשירי הבוסה נובה שלה.

שירים שהקפיצו את ישבנה ופתחו את ליבה בזמן שטוותה מהלכיה בשכנותה החדשה.  

אולי קערה מלאה פתיתים מסוכרים עליהם קומץ שקדים קלויים היא תישא בידה, שמלתה בטעות תגולגל בתחתוניה.                                                                                                                           

אולי ספל של חלב חם בברנדי ודבש היא תגיש לידיו, שרוולה נופל שוגג מכתפיה היא תלקק את שפתיה ובצחקוק לאחור תרשה למטפחת ראשה ליפול אל הרצפה.                                                       

רגילה בצרכיה, בטוחה בתכסיסה. היא בוחרת בגופה על מצפונה ומשפשפת ירכיה לקומה ראשונה.

מטפחתה לראשה ומגש פרחוני בידה היא מקישה עדינה. 

דלת נפתחת, דלת ננעלת, גלוריה נעלמת. 

שעה, שעה. שריקת לילה מגיעה. 

ינשוף וינשופה מנערים נוצה. 

חתולה חומה זועקת ייחומה.

גלוריה עדיין בשלה. 

בביתם מחכה בשקיקה, ישב עמנואל שלה על כורסתו הרכה. נשימתו דקה דקה, ממתינה. קערה של ענבים מרוקני חיים ועיתונים מקופלים נחים על כרסו העייפה, שתבוא כבר האישה.           

הוא יביט בה בשתיקה, היא תביט בו בסליחה. הוא יושיט את ידו באין בו ברירה, היא תניח ראשה על כתפו  ותנוח רגע בחיקו.

זה לצד זה הם ישבו שקטים במשך ימים, אולי שבועות, לכול היותר חודשים בודדים.